הליכוד-ביתנו

השבוע התבשרנו על איחודן של שתי מפלגות הימין הגדולות בישראל, "הליכוד" ו"ישראל ביתנו". הליכוד ביתנו הוא רעיון לרשימה המשותפת של שתי המפלגות שעליו הכריזו ראשי המפלגות, בנימין נתניהו ואביגדור ליברמן, לשם ריצה משותפת בבחירות לכנסת ה-19.

בנימין נתניהו, בהתנהלותו בשנה האחרונה מזכיר קבוצת כדורגל גדולה שנקלעה לתקופה רעה, ובמקום להשקיע בטקטיקה או אסטרטגיה טובה יותר, רוכשת כוכבים נוצצים. בתחילה היה זה אהוד ברק שעזב את מפלגת העבודה וקיבל בית אוהב תחת כנפיו החמימות של ביבי, אך כשזה כבר לא עבד ביבי הציג את הרכש הבא: שאול מופז, יו"ר מפלגת קדימה. שאול "לעולם לא אשב עם ביבי" מופז, מי שראה עצמו כמנהיג המחאה החברתית בקיץ הקודם, הסתנוור מהבטחותיו של ביבי והצטרף באישון לילה לממשלתו של מושא המחאות החברתיות, המפריט הלאומי, בנימין נתניהו, מבלי להניד עפעף. עד שגם זה לא הסתדר ודרכיהם נפרדו. והשבוע ביבי הציג את הרכש החדש שלו, ליברמן. אם נחזור לאנלוגיה של קבוצת הכדורגל, זה דומה למצב בו ריאל מדריד תרכוש את ליאו מסי מברצלונה רק כדי להחליש את ברצלונה ובכך לזכות באליפות. מה הכוונה? אחרי קיץ 2011 בו מאות אלפים יצאו לרחובות ודרשו ממנו להתפטר, עקב מדיניותו הכלכלית שהחלישה את האזרח הקטן, אחרי שהצליח לעצבן את ברק אובמה ואחרי שהיווה מושא ללעג בזירה העולמית בעקבות תרשים הפצצה הידוע, ביבי הבין שסיכוייו להיבחר שוב הלכו וקטנו. הוא הסתכל שמאלה, ראה את שלי יחימוביץ, גיחך מעט ונרגע. הוא הסתכל למרכז, ראה את יאיר לפיד, שחרר אפילו צחוק קטן, ונרגע. מרץ? תעשו לו טובה… ש"ס? איתם אפשר להסתדר. אבל אז הוא הסתכל ימינה, וראה את ליברמן יושב וסופר מנדטים ולפתע, ראש ממשלת ישראל התחיל להזיע. אז ביבי חשב קצת, ונזכר באמרה "if you can't fight them, join them" וכך הוא עשה.

ליאור שליין הגדיר את הליכוד- ביתנו בדרכו הצינית והייחודית בכך ש"לקחו את הליכוד מ'הליכוד' ואת ביתנו מ'ישראל ביתנו', ורק ישראל נשארה לבד". ואכן, נראה כי ישראלים לא "יקפצו על המציאה" ויצביעו למפלגת האיחוד. יאיר לפיד כתב בעמוד הפייסבוק שלו: "האיחוד בין הליכוד וישראל ביתנו מבהיר את התמונה הפוליטית – נתניהו הלך עם הימין הקיצוני, יחימוביץ' שברה עמוק לשמאל והרוב הישראלי ההגון והמתון כבר מזמן לא מזהה את עצמו במפלגות של אתמול". אם נשים בצד לרגע את האג'נדה הפוליטית של לפיד, יש משהו בדבריו. מפלגת הליכוד בבחירות הקרובות היא אינה מפלגת הליכוד שהסבים והסבתות שלי הצביעו לה באדיקות במשך עשרות שנים. מפלגת העבודה גם היא, אינה אותה מפלגה יותר, ואפילו הציבור הרוסי איבד ככל הנראה את צביונה של מפלגת ישראל ביתנו כמפלגת עולים. הבעיה היא שהציבור לא רואה אלטרנטיבה: יאיר לפיד, זהבה גלאון ואריה דרעי יתחזקו אמנם אך לא יהוו אלטרנטיבה לליכוד ביתנו. במקרה הטוב הם יהיו הקול המאזן בין שתי הקיצוניות של יחימוביץ וביברמן.

כדוגמה ל"אלטרנטיבה" שמציעות המפלגות האחרות הרשו לי לסיים בנימה מעט צינית:

זהבה גלאון ישבה אתמול במליאת הכנסת בישיבה מיוחדת לזכרו של יצחק רבין ז"ל ושחררה במהלכה את הפוסט הבא בפייסבוק: "אני במליאה, בישיבה מיוחדת לזכרו של ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל. המליאה חצי ריקה, יש הרבה חברי כנסת שהפריימריז חשובים להם יותר מאשר לכבד ישיבה לזכרו של ראש ממשלה שנרצח רק לפני 17 שנים. יושב ראש הכנסת, רובי ריבלין, מדבר על חזון של מדינה אחת בין הירדן לים. זה לא היה חזונו של רבין. רבין הבין שהדרך היחידה לשמור על ישראל דמוקרטית היא לסיים את הסכסוך ולהגיע להסדר עם הפלסטינים. אני מסתכלת על המליאה הריקה ומבינה איזו ישראל נהייתה לנו, ואיזו ישראל צפויה לנו אם נתניהו וליברמן יובילו את הממשלה הבאה: מדינה אלימה, גזענית, שונאת ושנואה, מבודדת, עצובה ומעציבה. "הליכוד ביתנו" מאיים על הבית שלנו, אין לי בית אחר ואני לא מוותרת עליו".

באמת זהבה? יש הרבה חברי כנסת שהפריימריז חשובים להם יותר מאשר לכבד ישיבה לזכרו של ראש ממשלה שנרצח? וכשאת במהלך הישיבה כותבת את הפוסט הזה בפייסבוק, מה את עושה בדיוק אם לא מתעסקת בפריימריז? ככה מצאת לנכון לכבד את אותו ראש ממשלה?

  בבחירות הקרובות מצביעים פתק לבן. זוהי לא ססמה ולא דעתי האישית. לצערי, זו המציאות.

נמרוד קלינגר